עם סיום השרות הצבאי ניסיתי לחפש את עצמי. לא הייתי מודע אז לעובדה שאת ה"אני" הזה שכולם מחפשים, צריך בעצם להמציא או ליצור. הניסיון להשלים בגרות נכשל מהסיבות הידועות, לימודים במסגרת האוניברסיטה הפתוחה הפכו למאוסים אחרי סמסטר ומחצה והסיכוי להשיג תעודה, ולא משנה איזו, הפך לקלוש. עמדת הפתיחה שלי הייתה נחותה ובעייתית בכל הקשור להשגת עבודה שהחברה קוראת לה "מכובדת". היות וכל משפחתי מגיעה מעולם התיאטרון והאמנות, הערכתי שגם לי שמור הכישרון והיה זה אך טבעי לנסות. שלוש שנים של תפקידי סטטיסט על הבמה הספיקו לי, יחד עם הידיעה שללא לימודים פורמאליים (עוד פעם לימודים פורמאליים), הסיכוי להתקדם שואף לאפס.

אז ניסיתי משהו אחר. פתחתי עסק לעבודות גובה. יחד עם שותף גלשנו מבניינים, ניקינו חלונות והדבקנו אריחים שאיימו ליפול. לא היה מזהיר ובעיקר לא סיפק לי אתגר אישי. ניסיתי את מזלי בתחום הביטוח וגיליתי משהו שעד היום ברור לי – אני איש מכירות גרוע. ואז בעצתה של אימי, פניתי ל"תפנית" ונרשמתי לקורס "השקעות בשוק ההון". מיכאל תבור, אחד מהאנשים שלהם אני חייב חלק מהקריירה שלי, היה אז המנהל האקדמי. השיעור עם רפי פרסיץ, זכרו לברכה, שהפך עם השנים למורה הדרך שלי בתחום היה אירוע מכונן. הרגשתי שהדברים מתחילים ליפול למקומם הטבעי. ראיתי את הגרפים, שמעתי את ההסברים והבנתי מה אני רוצה לעשות.

באותה תקופה אמזון לא הייתה קיימת ולכן הזמנתי ספרים מחו"ל. האנגלית שלי הייתה רצוצה ונאלצתי בחודשים הראשונים לעבוד קשה. לאט לאט כל הסיפור קרם עור וגידים. לא היה פשוט. אני חושב שהצלחתי להגיע, לפחות בהתייחס לנקודת המוצא שלי ולהערכות שהיו לי אז אודות הכיוון והיכולות, למקום שאני יכול לשמוח בו. ואכן, אני לא שוכח לומר תודה. לא רק לבורא עולם, אלא גם לאנשים בשר ודם עם תכונות של מלאכים שסייעו לי רבות לבסס את עצמי בתחילת הדרך.

לא מעט תובנות לקחתי איתי במהלך השנים. את רובן אשמח לחלוק איתכם במסגרת בית הספר לניתוח טכני אותו אני מקים. התובנה החשובה מכל אליה הגעתי היא שכל אחד יכול. ואני אומר זאת לסטודנטים שלי לא פעם :" אם אני הצלחתי, אין שום סיבה שלא תוכלו לעשות זאת".